<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א — בית הנשים שער החמישי</h1>
<h2>דף ה.</h2>
ועתה נבאר בדיקה זו אם היא בדיקת חורין וסדקין או די לה בבדיקה שלא בחורין וסדקין. תנן בפרק קמא דנדה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה, ואמרינן עלה בגמרא (ה' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט מפקידה מאי טעמא אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין וסדקין. ודקדק מכאן הרב רבי אברהם ז"ל (שער הספירה) דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין, נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בדיקה יפה הצריכה לטהרות אלא כמה שצריכה עכשיו לביתה. וסייע עוד דבריו מדאמרינן בשילהי פירקין (י"ב ע"א) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון, ואין לך בדיקה כל דהו יתר מתביעה. והוא ז"ל כתב דיש מי שאומר דבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים בעינן חורין וסדקין ולא הקלו כאן לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות לפי שאין עיקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלת הטהרות שהיא עסוקה בהן ולפיכך לא הצריכוה אלא בדיקה כל דהו. ובאמת שהדעת מכרעת כלשון הזה השני דהיאך אפשר שיהא בעלה שהוא איסור כרת קיל ממעלת עסק הטהרות. ועוד דאף כאן יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורין וסדקין וכאן חשש פשיעה הוא כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה בדיקה לבעלה חוששין שמא לא תבדוק אלא קלי. והרמב"ן ז"ל (ה' ע"א) הכריע בדבר דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורין וסדקין אבל בדיקת השבעה דבחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. וגם זה אינו מספיק לדעתי דכיון שאתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלתה או בסופה או בכולן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשילהי מכילתין (ס"ט ע"א) ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שמיטמאה בו דמה הועילה זו בחצי בדיקה אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה טהרה זיל חוש לה אפילו לחורין וסדקין. ואם אי אתה חושש לחורין וסדקין מפני מה אתה מצריך לשאר המקומות, ואדרבה הדעת נותנת שיהו חורין וסדקין צריכין בדיקה יותר מפני שהן המעמידין. ועוד דכל בדיקת חורין היא שנקראת בדיקה, אבל בדיקה שלא בחורין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, וכדמשמע בשילהי פירקא קמא דנדה (י"ב ע"א) דבעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה לחייב את בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שיעור וסת והתניא אי זהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, אלמא בדיקה בלא חורין וסדקין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח ואנן [ב]בדיקת שבעה [נקיים] בדיקה תנינן בהו דאלמא בדיקת חורין היא וכן הדעת מכרעת.
<h2>דף יב.</h2>
ועתה נבאר בדיקה זו אם היא בדיקת חורין וסדקין או די לה בבדיקה שלא בחורין וסדקין. תנן בפרק קמא דנדה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה, ואמרינן עלה בגמרא (ה' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט מפקידה מאי טעמא אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין וסדקין. ודקדק מכאן הרב רבי אברהם ז"ל (שער הספירה) דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין, נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בדיקה יפה הצריכה לטהרות אלא כמה שצריכה עכשיו לביתה. וסייע עוד דבריו מדאמרינן בשילהי פירקין (י"ב ע"א) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון, ואין לך בדיקה כל דהו יתר מתביעה. והוא ז"ל כתב דיש מי שאומר דבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים בעינן חורין וסדקין ולא הקלו כאן לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות לפי שאין עיקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלת הטהרות שהיא עסוקה בהן ולפיכך לא הצריכוה אלא בדיקה כל דהו. ובאמת שהדעת מכרעת כלשון הזה השני דהיאך אפשר שיהא בעלה שהוא איסור כרת קיל ממעלת עסק הטהרות. ועוד דאף כאן יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורין וסדקין וכאן חשש פשיעה הוא כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה בדיקה לבעלה חוששין שמא לא תבדוק אלא קלי. והרמב"ן ז"ל (ה' ע"א) הכריע בדבר דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורין וסדקין אבל בדיקת השבעה דבחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. וגם זה אינו מספיק לדעתי דכיון שאתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלתה או בסופה או בכולן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשילהי מכילתין (ס"ט ע"א) ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שמיטמאה בו דמה הועילה זו בחצי בדיקה אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה טהרה זיל חוש לה אפילו לחורין וסדקין. ואם אי אתה חושש לחורין וסדקין מפני מה אתה מצריך לשאר המקומות, ואדרבה הדעת נותנת שיהו חורין וסדקין צריכין בדיקה יותר מפני שהן המעמידין. ועוד דכל בדיקת חורין היא שנקראת בדיקה, אבל בדיקה שלא בחורין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, וכדמשמע בשילהי פירקא קמא דנדה (י"ב ע"א) דבעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה לחייב את בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שיעור וסת והתניא אי זהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, אלמא בדיקה בלא חורין וסדקין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח ואנן [ב]בדיקת שבעה [נקיים] בדיקה תנינן בהו דאלמא בדיקת חורין היא וכן הדעת מכרעת.
<h2>דף לג.</h2>
(ס"ו ע"א) א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ומאימתי התחלת ספורין אלו, גרסינן בפרק תינוקת (ס"ט ע"א) אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה, ואקשינן [נדה ספירה למה לה] אלא אימא זבה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה א"ל רב ששת לרבי ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה אמר ליה כי קאמר רב לבר משלישי. ותנן בפרק בנות הכותיים (ל"א ע"ב) בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות שהן יושבות על כל דם. ותניא (ל"ג ע"א) אמר רבי מאיר אם הן יושבות על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רב חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו, פי' רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכולהו דלא נספריה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה, אלא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא למידק דהא משמע דרבי יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד צולין (פ' ע"ב) דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני, וקא מפרש טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא מיטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו, ואקשינן עליה אלא זבה גדולה לרבי יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה שימור, ופרקינן איבעית אימא בשופעת כל תלתא איבעית אימא ברואה תרי בין השמשות, אלמא לר' יוסי אמרו מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה. וליתא דר' יוסי לא אמר אלא בסוף ספירה אבל בתחלת ספירה אי נמי באמצעיתה לא אמר, וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר (ס"ז ע"ב) כלומר אחר מעשה הטבילה, וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך תסתור ספירה למפרע, ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידיה סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום וכטעמא דאמרן ולדידן סלקא לה טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו דאדרבה בתחלת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה קל וחומר מנדה דבכי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה (י' ע"א) דאמרינן התם אמר רבא קל וחומר ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה, ונשאר להם הענין בקושיא. וראיתי לרמב"ן ז"ל (ל"ג ע"א) שתירץ דמקצת היום טמא בתחילתו ככולו טמא ומקצת יום אחד טהור בתחילתו ככולו טהור סוף היום כתחילתו בין בסופה בין בתחלתה, הילכך ביום נקי של זיבה בתחילת ספירה לא נספריה דהא עבר מקצתו בטומאה, ובסוף הספירה כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלרבי יוסי טהור גמור דאי חזיא לא סתרה ולדידן סתרה, אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. פירוש לפירושו דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלסוף ששה והיא טהורה והילכך קל וחומר אפילו כולו טמא עולה לה חציו טהור לא כל שכן. ואינו מספיק לפי דעתי דאם כן מאי קל וחומר דאמרינן התם בראש השנה מנדה, ועוד דאם כן תחילת זבה שהתחילה לראות בפלגא דיומא לא יצטרף לעשותה זבה גדולה כיון דתחלת היום טהור יהא סופו כתחילתו שלא לעשותו כטמא ממש לגרום זיבה גדולה. ונראה לי דודאי סוף היום לעולם כתחילתו כשתחילת היום גורם או טומאה או טהרה, אבל בשאין תחילת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והילכך זבה בין גדולה בין קטנה בסוף ספירתה מקצת היום ככולו לרבנן כדאית להו ולרבי יוסי כדאית ליה, וסוף נדה נמי כיון דעל כרחין תחילת היום טמא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב, משא"כ בסוף ספירת שבעה בזבה הילכך אף סוף היום כתחילתו, והוא הדין והיא הטענה בזבה יום שפוסקת בו. אבל תחלת נדה אע"פ שהיה תחילתו טהור כיון שלא היה תחלת היום גורם שום דבר אינו נחשב לגרור אחריו המקצת ולבטל כחו. והוא הדין לתחלת זבה שאין תחלת היום שלא ראתה מעכב על מקצתו שראתה בו אלא אדרבה מקצתו הגורם חשוב יותר לגרור אחריו המקצת שאינו גורם ולעשותו כיוצא בו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחילת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שהשבעה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי. וק"ו דאמרינן בר"ה נמי מהאי טעמא הוא לפי שהשנה אינה גורמת שום דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה ליה כתחלת נדה, והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום אחד שגורם חשוב שנה לגרור אחריו את הכל. ולאו קל וחומר גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרן משא"כ בשנה, אלא משום דנדה אע"פ שאין עולה לה בסופה אע"פ כן עולה לה בתחלתה ולפי שאין המקצת הראשון של יום (אינו) גורם, אף בשנה כן כיון דאין בתחלתה ולא בסופה שום דבר גורם עומד כנגדו לבטל כחו של יום הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה.
<h2>דף מב.</h2>
האשה ששמשה וראתה יום א' והפסיקה טהרה או ששמשה ומצאה כתם יש לדקדק מאימתי מונה זו שבעה נקיים, לפי שהאשה פולטת כל שש עונות משעת שימושה וכדאיתא בשבת בפרק ר"ע (פ"ו ע"א), ויש לחקור פולטת ש"ז אם היא כרואה לסתור ולטמא במשהו או כנוגעת בקרי שאינה סותרת. גרסינן בפרק יוצא דופן (מ"ב ע"א) בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת ש"ז רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא בפנים כבחוץ, ואמרינן עלה מה נפשך אי שמיע ליה מתניתא לרבנן רואה הויא ולר"ש נוגעת הויא, דתניא (מ"א ע"ב) בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ אין לי אלא נדה זבה מניין תלמוד לומר זובה פולטת ש"ז מנין תלמוד לומר יהיה ר"ש אומר דיה כבועלה מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאה לחוץ, אי לא שמיע ליה מתניתא מסתברא נוגעת הויא, ואמרינן לעולם שמיע ליה מתניתא ואליבא דרבנן לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה אליבא דר"ש ולטמא בפנים כבחוץ לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו כי קאמר ר"ש דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא או דילמא לא שנא, אמר ליה נוגעת הויא אתא שייליה לרבה א"ל רואה הויא אתא שייליה לרב יוסף א"ל רואה הויא הדר אתא לקמיה דאביי א"ל ברוקא דהדרי טפי ושפיר אמרי לך ע"כ לא אמר ר"ש אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא. ובפרק בנות הכותיים (ל"ג ע"א) בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או דילמא נוגעת הויא ולא סתרה אמר רבא לפום חורפא שבישתא נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור שבעה דיה כבועלה תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ולטעמיך זב גופיה היכי סתר לטהרתו אמר רחמנא אחר אחד לכולן שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא (טומאת זיבה) [טומאה] מפסקת ביניהן הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. ואע"ג דרבא אמר לפום חורפא שבישתא מדאקשי ליה רמי בר חמא זב גופיה היכי סתר ושתיק ליה שמע מינה קבלה מיניה. והכין הלכתא דרואה הויא וכדפשטו ליה רבה ורב יוסף לרב שמואל בר ביסנא ואביי נמי הדר ביה וא"ל שפיר קא אמרי לך דאלמא אפילו לרבי שמעון לסתור ולטמא במשהו רואה הויא. ולפיכך כתב רבנו יצחק הזקן ז"ל בעל התוספות דאשה ששמשה ואחר כך ראתה אינה מתחלת לספור עד שתמתין שש עונות שלימות דקיימא לן כחכמים דאמרי בפרק ר"ע דשש עונות שלימות בעינן, נמצא שא"א לה להתחיל בספירתה עד יום חמישי לשימושה וליום רביעי צריכה שתפסוק בטהרה ומונה יום חמישי. אבל רבנו יעקב ז"ל כתב דלא נאמרו דברים אלו אלא בשכבת זרע דזב דמשום צחצוחי זיבה שבה הוא שסותר כדאיתא בר"פ המפלת (כ"ב ע"א), אבל קרי בעלמא אפילו בבועלה לא הוי משום רואה אלא משום נוגע ודיה כבועלה. ובתוס' הקשו עליו דבההיא דפרק יוצא דופן משמע דלרבנן לא אמרינן ביה דיה כבועלה ואפילו ר"ש נמי לא אמר דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו עדיפא מבועלה ורואה הויא. ובאמת דבר הלמד מענינו הוא דהא מייתינן עלה פלוגתא דרבנן ור"ש ופלוגתייהו בפולטת שכבת זרע בעלמא היא דהא אקשינן עליה דר' שמעון [מדכתיב] ורחצו במים וטמאו עד הערב וההוא לא בזב ששכב עם אשה דוקא הוא. והר"א ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת סותרת אלא לטהרות בלבד הא לבעלה אינה סותרת. והביא ראיה מדאמרינן בההוא פירקא (ל"ז ע"א) דבר הגורם סותר שאינו גורם אינו סותר, ופולטת שאיננה גורמת טומאה לבעלה אינה סותרת ועולה. ועוד דתניא (ס"ז ע"ב) ר"ש אומר ואחר תטהר ואחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק, דאלמא דאי לאו חששא דשמא תראה דם לאחר תשמיש משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטת שכבת זרע, ואין סברא לומר דלא התירה אלא על מנת שלא תתהפך ואפילו במטה כלל לאחר תשמיש. ובפרק המפלת (כ"ט ע"ב) נמי אמרינן גבי טועה בעשרין וחד תשמש, ואין נראה לפרש תשמש ולא תלך ולא תתהפך. ומיהו מורי הרב ר' יונה ז"ל תירץ בזו דלאחר גמר ספירה אין פליטתה סותרת כיון דמקצת היום ככולו, ודם נדה אינו סותר אף לבית שמאי דאית להו שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכילתין (ע"ב ע"א) כ"ש קרי שאינו סותר אחר טהרה, ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע. ויש לעיין דאם כן אפילו דם נמי וכרבי יוסי דאמר הכין בפסח שני (פ"א ע"א) גבי שומרת יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה וכדכתיבנא לעיל. וסברת רבותינו הגאונים ז"ל נראית כדברי הר"א ז"ל שלא חששו להזכיר הענין וגם הרב אלפסי ז"ל לא כתבו בהלכות. והרמב"ן ז"ל (מ"ב ע"א) כתב שדברי הראב"ד ז"ל היו מכריעין בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר, אלא שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שלא נתנה תורה דבריה לשיעורין וכיון שסותרת לטהרות סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן, וקראי נמי דייקי דכתיב ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת. ונראה לי שלא מן השם הוא זה, דפולטת שסותרת בזיבה משום דחשבינן לה רואה אמרה תורה פולטת כרואה שכבת זרע, והילכך ממילא שמעינן דלטהרות בלבד שגורמת היא שסותרת, אבל לבעלה אף כשתמצא לומר שהיא כרואה לובן באשה אין לנו לאסור אותה על בעלה, ולא שנתנה תורה דבריה לשיעורין אלא שבקה לאורייתא דהיא מוקמה נפשה. והא נמי דקאמר מרנא דקראי דייקי הכי דאם כן לפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת, כן היא באמת דהא קרא אחר תטהר כתיב אלמא מותרת היא אחר מעשה הטבילה דבר תורה ולא אסרה לשמש משום שמא תפלוט ותאסר להביא קרבנה, אלמא קראי לאו מיגד אגידי למימר לא תטהר אלא בשיכולה להביא קרבנה למחר שאם כן נמצא אתה אוסרה לביתה אחר מעשה הטבילה, ואפילו תאמר שלא חשש הכתוב לפולטת אפילו הכי נמצאת אוסרה להלך ואפילו להתהפך במטה אחר שהתרתה דהא פולטת כשמתהפכת, וכ"ש שאתה אוסרה להלך ברגליה ולכבד את הבית ואין אומרין לו לקרא על כרחיך בשאינה מתהפכת במטה כתיבה. ואע"ג דרבא נמי דחיק ומוקי קרא דורחצו במים בשאינה מתהפכת והטבילוה במטה (מ"א ע"ב), לא דמיא להא דהתם לא מישרא שרא להו רחמנא אלא בדאתרמי ולא נתהפכה, אבל כאן שהתירה לכתחילה לשמש אחר מעשה לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר, וקרא דכתיב וביום השמיני תקח בשלא שמשה אי נמי במשמשת והטבילוה במטה, כך נראה לי. ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו כדברי רבנו יצחק ז"ל. ומיהו אם קנחה עצמה יפה יפה שוב אינה חוששת שמא נשאר ממנו ותפלוט לאחר מיכן, וכן אם כבדה את הבית פלטה את הכל ושוב אינה חוששת, דתנן במסכת מקואות פרק שמיני (מ"ד) האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה את הבית כאילו לא טבלה, אלמא אם כבדה את הבית קודם טבילה טהורה דשוב אינה פולטת. והיינו דתנן (יבמות ס"ט ע"ב) בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב, ובפרק ב"ש (שם ק' ע"א) גבי קטנה עשאה רבי אליעזר כמטילת עמו בחצר ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב, ואין סברא להעמידה דוקא בשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק יוצא דופן (מ"א ע"ב) למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והאמר רבא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה א"א לה שלא תפלוט, ואסיקנא דהא דרבא בשהטבילוה במטה ומתהפכת דאי אפשר לה שלא תפלוט כל שלשה ורבא אקרא קאי דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב בטובלת במטה ואינה מתהפכת, ואם איתא דמקנחת יפה או מכבדת את הבית שוב אינה פולטת אמאי דחיק ומוקי לה בטובלת במטה ואינה מתהפכת לוקמה במקנחת ומכבדת את הבית. תירץ רבנו יצחק ז"ל דמשמע ליה דקרא בלא שום עשיית מעשה מיירי, ומסתברא דמשום דקרא סתמא כתיב בעו לאוקומה בכל ענין ואפילו בשלא כבדה את הבית אלא ששוכבת במטה ולא נתהפכה. ויש מי שאומר דאף בלא כבדה את הבית אלא שהלכה ברגליה וטבלה שוב אינה פולטת דבהדי דאזלא שדיתיה. והביאו ראיה מדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בשהטבילוה במטה, ואקשינן מכלל דכי קאמר רבא דאזלה איהי בכרעה וטבלה בהדי דאזלא שדיתיה, כלומר שדיתיה כוליה ושוב אינה פולטת, אלמא אף המהלכת ברגליה טהורה [ש]שוב אינה פולטת. ואע"ג דהדר ואמר וכי תימא דילמא אישתייר מיניה אי הכי חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה, לאו למימרא דאנן ניחוש להכי דאדרבה כיון דאמרינן להדיא בהדי דאזלא שדיתיה אלמא הכין היא קושטא דמילתא, והאי וכי תימא דקא אמר בדרך דחייה קאמר ולומר דאפילו תימא הכין לא מיתרצה מימריה דרבא, וכיון דלא מיתרצה בהכין הדרינן לסברא קמייתא דכל דאזלא בכרעא לא אישתייר כלל דהיא היא סברא דגמרא. והרמב"ן ז"ל כתב דלהכי לא אוקמיה רבא לקרא במהלכת או במכבדת את הבית דאם כן תיפוק ליה משום נגיעת חוץ, להכי אוקמיה בטובלת במטה ולא נתהפכה דטמאה טומאת ערב מגזרת הכתוב דמשמשת, ומתהפכת כל שלשה ימים טמאה ולא מגזירת הכתוב אלא משום פולטת, ומהלכת טהורה דבהדי דאזלא שדיתיה. וההוא דמסכת מקואות דתנן טבלה ואחר כך כבדה את הבית כאילו לא טבלה תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית טהורה. וכבדה את הבית יש מפרשים לשון נקי דסתמא נתכבד כולו. ויש מפרשים כיבוד הבית ממש שבשעה שהיא שוחה לכבד ומרחבת ירכותיה פולטת את הכל. א"נ ההיא דמסכת מקואות בשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו, ומשום הכי צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע, אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.
<h2>דף סח.</h2>
כל הנשים שראו דם או שטמאות משום כתם צריכות להפסיק בטהרה קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים שלה, ואעפ"י שהרגישה שפסקו דמיה לעולם היא בחזקת טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, דתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה בדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה [ומטמאה] מעת לעת ומפקידה לפקידה ואם יש לה וסת דיה שעתה רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טומאה וחכמים אומרים אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה (טהור) [טמא] הרי זו בחזקת טהרה. ותניא אמרו לו לרבי יהודה אילו ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר עכשיו שמא עם סילוק ידיה ראתה מה לי הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה בשביעי מה לי הפרישה בראשון, ואקשינן עלה בגמרא ובראשון מי איכא למאן דאמר, כלומר דהא קתני במתניתין וחכמים אומרים אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור אלמא דוקא בשנים לנדתה הא בראשון לא (דהוסת) [ד]הוחזק מעין פתוח, ומשני אין והתניא, פירוש בניחותא, אמר רבי שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאתה טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא מהו אמרו לי הרי היא בחזקת טהרה ששי חמישי רביעי שלישי ושני מהו אמרו לי בחזקת טהרה וראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי התם טעמא מאי כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק הכא נמי הואיל ופסק פסק, ואקשינן מעיקרא מאי סבר, כלומר בשלא שאל בראשון דמאי שנא, ומשני הואיל והוחזק מעין פתוח. ואע"ג דר' לא שאל בראשון דקסבר דבראשון לא עלתה לה בדיקה אלא אם כן הפרישה טהרה בין השמשות הואיל והוחזק מעין פתוח, ולבסוף נמי לא אשכחן דאיפשיט ליה לגמרי דהא טעיתי שלא שאלתי קאמר, מכל מקום כיון דאיהו קאמר טעיתי שלא שאלתי וקא יהיב טעמא דמסתבר לטהר בראשון כבשאר הימים ואשכחן בברייתא דמיפרשו בהדיא מה לי הפרישה טהרה מן המנחה ולמעלה בשביעי מה לי הפרישה בראשון שמעינן מינה דראשון כשני דכיון דפסק פסק, וכ"ש עכשיו שהורגלו במוך דחוק שאין לך בדיקה גדולה מזו. ולפיכך אעפ"י שכל הנשים עכשיו ספק נדות ספק זבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתוח אפילו הכי כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום ראשון הרי זו בחזקת טהרה, ויש מחמירין בדבר.
<h2>דף סח:</h2>
האשה שהפרישה טהרה ביום שפסקו דמים שלה צריכה לבדוק עצמה כל שבעת ימי הספירה כדי שיהו ספורים בבדיקה לפניה. לא בדקה עצמה כלל באחד מימי הספירה אעפ"י שהפסיקה טהרה יום שפוסקת בו ולאחר שמונה ימים בדקה ומצאה טהור אינה טהורה שאין כאן ספורים כלל, דתנן בפרק תינוקת הזב והזבה שבדקו עצמן יום הראשון ומצאו טהור ויום הז' ומצאו טהור ובשאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה רבי יהושע אומר אין להם אלא הראשון ויום השביעי בלבד ר"ע אומר אין להם אלא יום השביעי בלבד. וקיימא לן כר' אליעזר דהא אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בארבע וחדא מינייהו הא דהכא כדאיתא בפרקא קמא דנדה (ז' ע"ב). איבעיא להו זב וזבה שבדקו עצמן יום הראשון ויום השמיני ומצאו טהור ושאר כל הימים לא בדקו לר' אליעזר מהו תחילתן וסופן בעינן והכא תחילתן איכא וסופן ליכא או דילמא תחלתן אעפ"י שאין סופן רב אמר היא היא תחילתן אעפ"י שאין סופן ור' חנינא אמר תחילתן וסופן בעינן והא ליכא מיתיבי ושוין בזב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור שאין להם אלא יום שמיני בלבד מאן שוין לאו ר' אליעזר ור' יהושע לא ר' יהושע ור' עקיבא, ואמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב זבה שהפרישה טהרה ביום שלישי שלה סופרתו למנין שבעה, ואסיקנא דלבר משלישי קאמר, ואקשינן לבר משלישי פשיטא, ופרקינן לא צריכא דלא בדקה עד יום שביעי ואשמעינן התם תחילתן אעפ"י שאין סופן והכא קמשמע לן סופן אעפ"י שאין תחילתן. ומסתבר דהלכתא כרב, חדא דהא רב ששת ורב ירמיה בר אבא משמע דסבירא להו כוותיה כיון דאמרי לה משמיה ושקלי וטרו לתרוצה למימריה, ועוד דכי אקשינן עליה משמעתא דטועה שבפרק המפלת שהביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור דדייקינן דבעינן ספורין בפנינו דחינן מי לא אוקימנא כר' עקיבא אבל לרבנן לא בעינן ספורין בפנינו, ואמרינן ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורין בפנינו דתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי וכולה ברייתא, אלמא הלכה כרב, ואף על גב דדחי ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ואמר ליה לאו תרוצי מתרצת תריץ הכי דיחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה, וכן פסק הר"א ז"ל (שער הספירה). ועוד הוסיף בה הוא ז"ל וכתב ואם בדקה באמצע השבעה ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן לא שמענו ומסתברא לקולא שהרי שנינו בהפסקת הנדה (ס"ח ע"א) נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהור אחר שבעת הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו' וחכמים אומרים אפילו בדקה בשנים לנדתה ומצאה טהור הרי היא בחזקת טהרה, הכא בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקת האמצע והכא סגי לה בבדיקת האמצע עכ"ל. והר"ז הלוי ז"ל (בהשגות על בעה"נ) נחלק עליו ואמר דאין ראיה מבדיקת הנדה הקלה שאינה צריכה אלא הפרשת טהרה בין השמשות בלבד וזו צריכה שבעה נקיים ואם באנו ללמד בדיקת האמצע מבדיקת ההתחלה והסוף היאך לא למד ר' ראשון משני שלישי ורביעי ואמר ראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי. ובודאי דלכאורה נראין דבריו שאין ללמוד בדיקת הזבה החמורה מבדיקת הנדה הקלה, אלא שאני תמה למה לא למדוה מבדיקת הסוף השתא הפסיקה טהרה ולא בדקה עד שביעי טהורה בדקה באמצע לא כל שכן. ומכל מקום יש לחוש ולהחמיר וצריכה בדיקה בתחלתן או בסופן. הרואה דם טיפה כחרדל בימי ספירה ואפילו בסוף הספירה ראתה סותרת את הכל עד שתספור שבעה נקיים מדם דתניא (ס"ז ע"ב) ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן.
<h2>דף סט.</h2>
(ס"ו ע"א) א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ומאימתי התחלת ספורין אלו, גרסינן בפרק תינוקת (ס"ט ע"א) אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה, ואקשינן [נדה ספירה למה לה] אלא אימא זבה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה א"ל רב ששת לרבי ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה אמר ליה כי קאמר רב לבר משלישי. ותנן בפרק בנות הכותיים (ל"א ע"ב) בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות שהן יושבות על כל דם. ותניא (ל"ג ע"א) אמר רבי מאיר אם הן יושבות על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רב חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו, פי' רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכולהו דלא נספריה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה, אלא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא למידק דהא משמע דרבי יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד צולין (פ' ע"ב) דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני, וקא מפרש טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא מיטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו, ואקשינן עליה אלא זבה גדולה לרבי יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה שימור, ופרקינן איבעית אימא בשופעת כל תלתא איבעית אימא ברואה תרי בין השמשות, אלמא לר' יוסי אמרו מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה. וליתא דר' יוסי לא אמר אלא בסוף ספירה אבל בתחלת ספירה אי נמי באמצעיתה לא אמר, וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר (ס"ז ע"ב) כלומר אחר מעשה הטבילה, וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך תסתור ספירה למפרע, ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידיה סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום וכטעמא דאמרן ולדידן סלקא לה טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו דאדרבה בתחלת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה קל וחומר מנדה דבכי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה (י' ע"א) דאמרינן התם אמר רבא קל וחומר ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה, ונשאר להם הענין בקושיא. וראיתי לרמב"ן ז"ל (ל"ג ע"א) שתירץ דמקצת היום טמא בתחילתו ככולו טמא ומקצת יום אחד טהור בתחילתו ככולו טהור סוף היום כתחילתו בין בסופה בין בתחלתה, הילכך ביום נקי של זיבה בתחילת ספירה לא נספריה דהא עבר מקצתו בטומאה, ובסוף הספירה כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלרבי יוסי טהור גמור דאי חזיא לא סתרה ולדידן סתרה, אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. פירוש לפירושו דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלסוף ששה והיא טהורה והילכך קל וחומר אפילו כולו טמא עולה לה חציו טהור לא כל שכן. ואינו מספיק לפי דעתי דאם כן מאי קל וחומר דאמרינן התם בראש השנה מנדה, ועוד דאם כן תחילת זבה שהתחילה לראות בפלגא דיומא לא יצטרף לעשותה זבה גדולה כיון דתחלת היום טהור יהא סופו כתחילתו שלא לעשותו כטמא ממש לגרום זיבה גדולה. ונראה לי דודאי סוף היום לעולם כתחילתו כשתחילת היום גורם או טומאה או טהרה, אבל בשאין תחילת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והילכך זבה בין גדולה בין קטנה בסוף ספירתה מקצת היום ככולו לרבנן כדאית להו ולרבי יוסי כדאית ליה, וסוף נדה נמי כיון דעל כרחין תחילת היום טמא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב, משא"כ בסוף ספירת שבעה בזבה הילכך אף סוף היום כתחילתו, והוא הדין והיא הטענה בזבה יום שפוסקת בו. אבל תחלת נדה אע"פ שהיה תחילתו טהור כיון שלא היה תחלת היום גורם שום דבר אינו נחשב לגרור אחריו המקצת ולבטל כחו. והוא הדין לתחלת זבה שאין תחלת היום שלא ראתה מעכב על מקצתו שראתה בו אלא אדרבה מקצתו הגורם חשוב יותר לגרור אחריו המקצת שאינו גורם ולעשותו כיוצא בו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחילת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שהשבעה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי. וק"ו דאמרינן בר"ה נמי מהאי טעמא הוא לפי שהשנה אינה גורמת שום דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה ליה כתחלת נדה, והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום אחד שגורם חשוב שנה לגרור אחריו את הכל. ולאו קל וחומר גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרן משא"כ בשנה, אלא משום דנדה אע"פ שאין עולה לה בסופה אע"פ כן עולה לה בתחלתה ולפי שאין המקצת הראשון של יום (אינו) גורם, אף בשנה כן כיון דאין בתחלתה ולא בסופה שום דבר גורם עומד כנגדו לבטל כחו של יום הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה.
